באמצע חודש אוגוסט בשנת 1947 הבריטים עזבו את הודו ובאזור קמו שתי מדינות – הודו ופאקיסטן. המהלך היה נמהר ביותר ומאוד לא מסודר והוביל לנדידת עמים עצומה של מיליוני בני אדם וגם להרבה פרעות, אלימות וחורבן.חבל פנג’אב חולק לשניים, כשחלקו המזרחי בהודו וחלקו המערבי בפאקיסטן. רק בחבל פנג’אב מדובר על כ-5 מליון מוסלמים שעברו מהשטח ההודי וקרוב ל-4 מליוני הינדואים וסיקהים שעשו את הדרך ההפוכה ממה שהפך להיות פקיסטן להודו. ברובם מדובר בחקלאים, שלא קיבלו פיצויים הולמים על האדמות שהפקירו מאחור ועם ההגירה פשוט איבדו את כל האדמות שלהם והפכו בן רגע לכמעט חסרי כל ונאלצו להתחיל לבנות את חייהם מחדש. מעבר הגבול המסודר והפעיל ביותר בין הודו ופאקיסטן עובר בפנג’אב בין הכפר אטארי שבבצד ההודי ונמצא כ-27 ק”מ מערבית לאמריטסאר ובין היישוב וואגה שבצד הפקיסטני, כ-29 ק”מ מהעיר החשובה לאהור Lahore, אחת הערים הגדולות ביותר בפקיסטן בה חיים למעלה מ-11 מליוני בני אדם.
.
יחסית לאזורי גבול אחרים כמו קשמיר שיש בהם מתיחות עצומה והרבה חילוקי דעות, קו הגבול בפנג’אב נחשב רגוע וללא סכסוך.במשך היום מעבר הגבול פתוח למעבר של סחורות ובני אדם, כולל אוטובוסים שחוצים את הגבול. וכל יום אחה”צ לקראת סגירת השערים, מאז שנת 1959, מתקיים במעבר הגבול טקס הנפת והורדת הדגלים. אלפי אנשים, מכל רחבי הרפובליקה הענקית, אשר יוצרים פסיפס מרהיב ומיקרוקוסמוס של הודו כולה, מגיעים לעודד ולהשתתף בטקס בצד ההודי ובכל שנה נוספים עוד ועוד מושבים ביציעים להכיל את הביקוש הרב. ההפנינג שמלווה את הטקס הוא פשוט מסיבה וחגיגה של פטריוטיות הודית. זה כולל ציורי פנים של דגל הודו ומכירת דגלים, כובעים, מניפות (חם שם מאד רוב השנה), הכל בצבעי הטריקולור כמובן – כתום, ירוק ולבן (הטריקולור הוא כינוי לדגל ההודי). ישנו אדם שתפקידו לעודד הלהיב את הקהל בקריאות עזות של סיסמאות כמו:‘בהאראט מאטה קי’ ואז הקהל המשולהב עונה בעוצמה: ג’יי (הפירוש: לאימא הודו- ניצחון)‘הינדסטאן‘ (הודו) – והקהל עונה: ‘זינדאבאד’ (לחיי)‘וואנדה‘ והקהל משיב: ‘מאטארם’ (אני מהלל אותך אימא (כשהכוונה למולדת)) ואז מתחילה החגיגה הצבעונית והרועשת ברחבה. בשנים האחרונות רק נשים מוזמנות לקחת בה חלק. זה מתחיל בריצות עם דגל הודו לתשואות הקהל וממשיך אח”כ למסיבת ריקודים מטורפת לצלילי הלהיטים האחרונים מבוליווד. ואז כולם חוזרים למקומותיהם והם מגיעים ברוב טקס והדר ולתשואות האדירות של הקהל – הלוא הם חיילי משמר הגבול ה-BSF (בורדר סקוריטי פורסס) כולם גבוהים ובעלי חזות מרשימה בתלבושות המעוטרות שלהם, עם הטורבנים האדומים המהודרים והטקס עצמו מתחיל.
.
בצד ההודי יש גם חיילות שמישתתפות בטקס והם מאד גאים בכך והן מקבלות את התשואות הגדולות ביותר מהקהל.הכוריאוגרפיה המתוזמרת היטב כוללת הנפות רגליים באוויר, קריאות ארוכות מלוא הריאות, הנפת אגרופים באוויר ושליחת מבטים זורעי אימה אל הצד השני של הגבול, שבו קורית כל הזמן תמונת מראה ממש עם אותן תנועות מתוזמרות ומתואמות היטב, להנאתם הרבה של הקהל.הכל מאד מזכיר מעין קרב טווסים או תרנגולים מהודרים.שיא הטקס בשלב שבו צריך להוריד את הדגל מראש התורן. הם ממש מקפידים לעשות זאת באותו הקצב, כך שאף צד לא יהיה הראשון שדגלו מורד וגאוותו חס וחלילה לא תיפגע מכך. לאחר מכן הדגל מקופל ברוב טקס ונישא על ידי אחד החיילים כבאחר כבוד להיות מאוחסן, עד שיונף מחדש למחרת בבוקר. הטקס מסמל את היריבות בין שתי המדינות מחד, אך יותר חשוב מכך בעיני הוא מסמל גם את האחווה, התיאום והדמיון הרב בין התרבויות שרק במקרה מצאו את עצמם בצדדים שונים של הגבול.
.
