הצעות מיוחדות
04-6898088 facebook facebook facebook

מסע אישי בגג העולם


מאת: דורון בן חיים 22/05/16

לאחר חודש של שקט קסום, הטיפוס אל הכביש שמעל מנזר 'למה – יורו', היה בשבילי מסלול נחיתה חזרה אל עולם האספלט, רעש המנוע, התאריכים והשעון.

רעש האוטובוס שחיכינו לו כשלוש שעות נשמע כבר דקות ארוכות, עד שהגיח מעיקול הכביש במהירות של כעשרים קילומטרים לשעה. ניכר היה בקופסת הברזל הרועשת שהיא עייפה מהמעבר הגבוה (ז'וז'י-לה המתנשא לגובה של 3529 מטר), שנאלצה לטפס בדרכה מקשמיר. לאחר מסע של יומיים, גם סוס ברזל מתנשף רוצה הביתה.

מזלנו שהיה מקום פנוי על הגג. ירון ואביב הניפו את התרמילים שהפכו לכיסאות ואני שמרתי בקנאות על מקל ההליכה שלי.

עמק 'למה-יורו' הגבוה, הנקרא גם "ארץ הירח", הוא ביטוי אמיתי ליכולות ההתפרעות של הטבע.
גובהו המוחלט נע בין 3000 ל- 3500 מטר בחלקים הגבוהים שבו. עם זאת הפרש הגובה היחסי לעמק האינדוס הסמוך לו הוא כמעט אלף מטרים המקושרים בקניון אדיר.
יש סברה האומרת שהעמק של היום היה בעברו אגם כלוא בסכר טבעי. כאשר נפרץ הסכר, מרבצי המשקעים שנוצרו בתחתית האגם נתגלו כשכבות של חוור רך יחסית. הרוח מפסלת בו באומנות סוריאליסטית ויוצרת תמונת נוף קסומה הייחודית למקום.

הריחוק היחסי ממרכז הממלכה, אינספור הכוכים שנוצרו בנקודות המגע של החוור הרך עם משטח סלע הגרניט ומי הנחל המפרים את העמק, הפכו את 'למה-יורו' למקום אידיאלי להתיישבויות של נזירים מתבודדים, כבר לפני למעלה מאלף שנה.

עם הזמן גדל המקום ל"גומפה"* מרשימה הניצבת על ראש שן-סלע, מבודד מרכסי ההרים שסביבו. היום זהו אחד ממנזרי לדאק הראשיים ואולי העתיק שבהם, המשייך את עצמו אל זרם בודהיסטי טיבטי קדום בשם "קאגיופה". המקום נקרא בעבר "תארפה-לינג" כלומר "מקום חופשי", על כי שימש מקום מקלט ל"נמלטים".
לידו כפר חקלאי קטן שנוצר וקיים כדי לשרת את צורכי המנזר והנזירים שבו.

יחסי הגומלין בין המנזר הבודהיסטי ל"אדם החילוני" מושתתים על תלות הדדית.
איש הכפר רואה במנזר את הבסיס והמקור לתרבותו, משם ישאב את כוח אמונתו ומשם יבואו אל הכפר המורים ומובילי הטכסים.
לשם ילך האדם הפשוט כדי לחזות ב"טכס מאגי" הבא להגן עליו מפני הרוחות הרעות ולחברו עם הרוחות המיטיבות עימו.
כל משפחה שולחת בן אחד לפחות למנזר ועל כך גאוותם (בדרך כלל הבן הצעיר ולעיתים גם בנות).
הנזירים שעוסקים בניהול הטכסים ובלמידה רוחנית נותנים לכפר "שירותים רוחניים" ומקבלים ממנו את כל צורכיהם החומריים. בעבר, המנזרים היו בעלי האדמות ואף שימשו כמרכזי השלטון.

'לה' של אוגוסט 1985 נראתה כמו כפר נינוח שתהפוכות "העולם המודרני" לא פגעו בה.
בתים פזורים בשטח נרחב עם מרכז של רחוב וחצי ובית קפה אחד שריכז את כל אפשרויות "הבילוי העירוני" למטיילים. בשיטת הבד הפרוס – חקלאים מכרו ירקות, כמה נעליים "יד שנייה" ודוכני 'מומו' (כופתאות מאוידות הממולאות בבשר).
מצאנו בית משפחה מוקף שדות מצפון ל"עיירה" שהזמין אותנו להתארח באחד מחדריו. (בתי מלון או אפילו "גסט-האוס" לא היו ב'לה' של אז).
אהבנו את החדר הפינתי שצפה מגבוה אל נוף העמק ואל 'רכס הסטוק' המושלג. חדר ענק ששניים מקירותיו חלונות זכוכית לכל אורכם ומגובה הברך ועד לתקרה. (מה שלא אהבנו זה את הפשפשים ... ).

העיירה 'לה', בירת החבל, נראית היום (2006) ככפר גדול המונה כ- 30,000 איש (כולל פרבריה).
ממוקמת בגובה ממוצע של כ- 3500 מטר, על מורדותיו הדרומיים של 'רכס לדאק' וכ- 10 קילומטר צפונית לנהר האינדוס. מהווה מרכז פוליטי, אדמיניסטרטיבי וכלכלי לעמק הפורה המתבסס בעיקר על חקלאות ומתן שירותים לתיירות ולבסיסי הצבא המפוזרים באזור. עם חלוף הזמן, העיירה הלכה וגדלה ומצאה עצמה "בולעת" אל תוכה כפרים הסמוכים לה.
סמוך ל'לה' נמצאת 'צ'וגלמסר', עיירה טיבטית משגשגת המכפילה (כמעט) את כמות האוכלוסייה בעמק. התפתחה ממחנה פליטים שנוצר כתוצאה מפלישת הסינים לטיבט בשנות ה- 50.

הלדאקים עם חביב ונאה.
עובדים קשה ובאינטנסיביות בקיץ כדי לאגור מזון להם ולבהמותיהם, למשך הניתוק הארוך הנכפה עליהם בעונת החורף. אז יעסקו בעיקר במלאכות הבית כמו טוויית הצמר ואריגה על הנול הביתי.
בכפרים הגבוהים החורף קשה יותר. הקור יכול לרדת אל מתחת למינוס 20 מעלות והשלג יכסה את בתי הכפר.
הקהילה הלדאקית שמוצאה האתני מהשבטים המונגולים, פיתחה לאורך ההיסטוריה תרבות ייחודית משל עצמה.
לבודהיזם הטיבטי שהגיע אל לדאק במאה השמינית (לספירה) יש השפעה ניכרת. בד בבד הלדאקים שומרים את אמונתם הקדומה.
מפליא איך פנתיאון שלם של מאגיה וכישופים מצליח להשתלב בפילוסופיה הבודהיסטית המופשטת כל כך ובהצלחה רבה כל כך – דוגמא ליכולות הסובלנות וההכלה של תרבויות המזרח**.
אחד הסממנים למסורת ה"בון" הקדומה שנשתמרו עד היום הוא "רפואת המכשף" המכונה "לה" (בקמץ) לגבר או "למו" לאישה. זהו סוג של "תקשור עם מורים מעולם הרוחות", שדרכם יכול 'המרפא' הנמצא בסוג של טראנס, להוציא את "הרעל" (הפיסי והנפשי), אשר מתבטא בנוזל עכור או אבן הנשאבים מגופו של החולה.

הנוף הלדאקי מרשים במיוחד.
תצורות נוף של גרניט ואבן חול המוכרות לנו מאזור 'ההר הגבוה של סיני', בתוספת פסגות מושלגות ונהרות עם רצועה חקלאית ירוקה בתחתית העמקים.

'חבל לדאק' הוא מדבר גבוה וצחיח, הממוקם גיאוגרפית בשולי רמת טיבט. יושב במרומי רכס ההימלאיה שהינו אחד מרכסי ההרים הצעירים בעולם, הגדול והגבוה שבהם. סיבת היווצרותו בהיסחפותה של 'הפלטה ההודית' צפונה הלוחצת אל תוך 'הפלטה האירו-אסיאתית' שמצפון לה. התוצאה היא מערכת של שברים, רכסים ועמקים המשתרעים ממזרח למערב.
במזרחו, רכס ההימלאיה מתחיל בבורמה. עובר דרך הודו, נפאל, פקיסטאן ואפגניסטאן ומגיע עד להרי פמיר בקצהו הצפון מערבי. מורדותיו הדרומיים תלולים מאוד, יורדים מפסגות של מעבר ל- 8000 מטר אל אגני ניקוז הנהרות של תת היבשת ההודית בגבהים של אפס עד 500 מטר בלבד***. השפעת הלחץ הטקטוני ניכרת בצפון אל תוך רמת טיבט ועד לערבות מונגוליה.
ענני הגשם המגיעים בעונת הקיץ מדרום, מהאוקיאנוס ההודי, כחלק מתופעת המונסון, נתקלים באותם רכסים ומורידים את רוב המשקעים בעמקים הדרומיים יותר. כך, נותרים העמקים הצפוניים (ספיטי, לדאק ורמת טיבט) ב"צל גשם". עם זאת, גובה הפסגות הרב, שעובר לעיתים את 7000 המטרים, מכוסה בקרחוני-עד. השמש היוקדת ממיסה ויוצרת מערכת ענפה של נהרות. לאורכם שטח חקלאי ירוק המהווה את החלק הארי של האזור המיושב.

"לה-דאג" – "עולם אחר". משמעות שמה "ארץ מעברי ההרים הגבוהים".
נשלטה מאות בשנים ע"י ממלכות ג'מו ו- קשמיר שעם הכרזת עצמאותה של הודו, בשנת 1947, הפכו למדינת ג'מו וקשמיר של היום. מייד לאחר יציאת הבריטים מהודו, "זכתה" לדאק לפלישת צבא סין ותושביה מצאו עצמם לוחמים יחד עם הצבא ההודי הסדיר לשחרור ארצם.

עקב המתיחות בין הודו לסין ובין הודו לפקיסטאן היה המקום אזור צבאי סגור, המותר לתושבי האזור בלבד ונפתח לעולם רק ב- 1971.
עד היום קיימת המחלוקת עם סין על השליטה באזור 'קרחון הסיאצ'ן' ועם פקיסטאן על השליטה ב'רכס קרגיל' **** .
בעבר, פרוזדור הכניסה והיציאה היחיד לחבל הצריך יומיים של נסיעה דרך מעברי ההרים לקשמיר. ב- 1979 נפתח שדה תעופה קטנטן לטיסות אזרחיות וב- 1989 נפתחה הדרך בין 'לה' למנאלי ומשם אל דלהי.

למרות הריחוק של חבל לדאק מכל מרכזי התרבות של העולם העתיק, ולמרות היותו אזור מדולל באוכלוסייה, מיקומו על נתיב השיירות שחיבר את "דרך המשי" אל הודו, מנע את בידודו המוחלט ואיפשר קשר מסוים להודו שבדרום ולטיבט שבצפון.
כך, למשל, הגיעו לכאן המורים הבודהיסטים מטיבט במאה השמינית (לספירה) ולתקופה מסוימת אף הפכו את קשמיר למדינה בודהיסטית השולטת בלדאק. זכר לתקופת הזוהר הקשמירית במאה העשירית אנחנו מוצאים ביצירות האומנות המופלאות שנשתמרו במנזרי אלצ'י העתיקים.
זכר נוסף ל"דרך המשי" הינו 'הגמל הבקטריאני' (כפול הדבשת) בעמק הנוברה, שהגיע לכאן עם השיירות מאזור אפגניסטאן של היום.
לעומת עמק האינדוס המקושר יחסית, עמקים מרוחקים יותר כמו הנוברה והזנסקר ואזורי האגמים הגבוהים כמו פנגונג ורופסו נשארו מבודדים הרבה יותר. למרות שנפרצו אליהם מספר דרכים ולמרות ביקורי התיירים, עדיין אפשר לחוש את "בתוליות המקום".

הרבה זמן ידעתי שאני רוצה את המסע הזה, כחלק ממסע ארוך יותר פנימי שלי עם עצמי.
כבסיס היציאה לחודש הקסום הזה בחרתי את 'מנאלי', עיירת נופש במדינת 'הימצ'ל' הדרומית לחבל לדאק.
מנאלי של אז הייתה הרבה יער ושטח ירוק פתוח עם מעט בתי עץ עתיקים בסגנון קולוניאלי. די מהר התחברתי אל חבורת פירינאים צרפתים שהגיעו במיוחד כדי ללכת את הקטע 'מעמק להול' אל 'עמק זנסקר'. הם גרו בבקתה מבודדת מעל הנחל בצד העתיק של הכפר. אני יצאתי קודם לביקור בעיירה הבודהיסטית 'קיילונג' ונפגשנו באוטובוס.

תחנת היציאה שלנו, 'דרשה', הייתה בערך כלום, פרט למסעדת דרכים קטנה, בה הגישו "טאלי" (צלחת מלאה אוכל מבושל) בסיסי של אורז ועדשים. זו היוותה את סוף הדרך לרכב אזרחי ומשם נסע רק הצבא, בשל קרבתנו לגבול עם צבא סין, שהיה אז חם.

בחרנו את הדרך הארוכה העוקפת ממזרח דרך המעברים 'ברלצ'ה-לה' (4892 מ') ו'פירצה-לה' (5435 מ').
השינוי לדרך עפר באזור ריק פרט למחנות צבא היה חד. נוף העשב הנמוך של ספר המדבר התחלף לסלעי גרניט ענקיים עם הרבה כלום וזה מה שליווה אותנו בימים הראשונים. העלייה הראשונה אל מעבר הברלצ'ה-לה, דרך 'אגם השמש' – 'סורג' טל' בעל הגוון הכחול – עמוק, זכורה לי כקשה מכולן. פשוט הגוף עדיין היה בהסתגלות לגובה ולמאמץ. במחנה הצבאי בסרצ'ו קיבלנו אירוח מלכותי ושמחנו על המנוחה המפנקת.

אפשר להגיד שמשם התחיל למעשה המסע שלנו אל עמק זנסקר. שלושה ימים של טיפוס.
'רועי הגאדי' מסבירי הפנים חלפו אותנו עם עדריהם. מה שבשבילנו 'טרק' בשבילם זוהי צורת חיים יומיומית.
זכורים לי מראות של ילד רץ בקלילות במעלה הרכס עם גדי פועה בידו וכלבי הרועים הגדולים עם הליקוקים בפנים שהתערבבו לי בחלומות.

משולבי ידיים חצינו נהר. אחד הצרפתים לא הסתגל לגובה וחזר. כל יום, אחר הצהרים, היינו בונים קיר אבנים מעגלי מעל גובה הברכיים ומתחנו חבלים, עליהם הנחנו יריעת ניילון. כשהגיע מטח גשם המונסון כבר היינו מוגנים.

הנוף שנגלה ממעבר הפירצה-לה היה שווה הכל. 'עמק זנסקר' פרוס עמוק מתחתנו בשלל צבעים עזים של אדום, כתום, צהוב וירוק. מדבר של סלעי גרניט עם רצועה חקלאית ירוקה לאורך הנהר ופסגות מושלגות לאורך קו הרכס.

'טנגטסה' היה הכפר הראשון שנכנסנו אליו בעמק זנסקר. ישבנו לנוח ואיש חרוש קמטים התיישב לידנו וב"זנסקרית מצויה" הזמין אותנו לביתו "בתעריף סמלי". בתי הכפר ריבועיים ופונקציונלים המשולבים זה בזה כמעין ערמה לא מסודרת.
בקומת הקרקע בהמות היאק, מעליהם מטבח צנוע וחדר נוסף ומעליהם גג שטוח, עליו מייבשים אוכל לבהמות. ישנו על הגג עם הבן ובין חבילות הקש. קיבלנו 'צמפה' (קמח מחיטה קלויה) מעורבבת עם 'תה זנסקרי' (צמחים מורתחים מתובלנים במלח וחמאה המעורבבים בכלי עץ גלילי מאורך). זה מה שהיה לו.

לאורך השבילים שבין הכפרים ניצבות ערמות של אבנים הנקראות "מאני". עוברי אורח נוהגים לחרוט בהם את "גלגל החיים" או "מנטרות" כמו "הום-מאני-פדמה-הו" (תבורך הפנינה שבפרח הלוטוס). חלקם עיגולי ענק וחלקם מלבנים מאורכים כמו שדרה ארוכה.

גשר חבלים מתנדנד עם כמה אבנים מונחות לדלג עליהם, הוביל אותנו בדרך קניונית ומרשימה אל 'גומפת פוקטל'. מעליו מערת התבודדות ומעליה עץ בודד. הובלנו מרוגשים בין חדרי המנזר, אך כשנאמר לנו המחיר המופקע הנדרש מאתנו תמורת לינה ואוכל הודינו בנימוס לאב המנזר ויצאנו. לתדהמתנו הנזירים ליוונו במטר של אבנים...

באחד הכפרים נקלענו לאירוע שנתי חשוב שבו הגברים בכפר התכנסו בשדה הפתוח, לתפילה משותפת ולקריאה ב"ספרי התורה הבודהסטית", בהנחיית נזיר שהגיע לכפר במיוחד לאירוע. בצד היו מונחים קערת 'צמפה', סיר שהרתיח באופן קבוע "תה מלוח" ו"צ'נג" (הבירה המקומית). ישבנו איתם שעות, מוקסמים מעומק קולות השירה ונהנינו בעיקר מהצ'נג ...
בכפר הבא קיבלנו אירוח מלא ונדיב ובתפריט "מעדן" – תפוח אדמה טבול "ביוגורט יאק" תוצרת בית.

'פדום', בירת העמק המקושרת בדרך עפר, הייתה בסך הכל כפר קטן, מפוזר, עם שני 'גסט-האוסים' ששמשו בעיקר עוברי אורח מקומיים. נפרדתי מחבורת הצרפתים שעלו על משאית ויצאו לנסיעה בת יומיים אל סרינגר, בירת קשמיר, משם ימשיכו את דרכם הארוכה הביתה.

תוך כדי שוטטות בכפר נתקלתי בשני ישראלים. אחד מהם התאמץ ללא הצלחה לתקן את נעליו (שנגאלו לבסוף אצל הסנדלר המקומי). על מעדן של 'טוקפה' (מרק אטריות וירקות), סיכמנו שלמחרת יוצאים לכיוון מנזר למה-יורו, סיפור של כשבועיים הליכה, (כולל הארכות שלנו כיוון שלא רצינו לסיים).

בכך התחיל השלב השני של המסע עם חברתם הנהדרת של ירון ואביב. אביב היה מלא בכלי בישול, אבקות ביצים, סולת ומה לא?! גם התיק של ירון נראה גדול ומפחיד. סיכמנו שאני סוחב רק את התרמיל שלי (ששקל כעשרים קילוגרם) ...
בראש הכפר 'סני' התנשאה גומפה, גבוה מעל 'עמק פדום'. המבט משם "כמעוף הציפור" וכך הרגשנו. פסיפס של שדות חקלאיים בצבעים של ירוק, צהוב וכתום. עלינו רק כדי לומר שלום לפדום ונשארנו שעות מוקסמים מנוף העמק.

היכן שיכלנו יצאנו לעיקופים, הטיפוס היה לנו להרגל. חצינו חמישה מעברי הרים בגבהים של כחמשת אלפים מטר ויותר.
מדי פעם עדרים של 'בהמות היאק', המרשימות בשערן הארוך, שוטטו סביבנו "ונערות זנסקריות" ליוונו במבטן.
הן עסקו בליווי העדר וכיסוי הסלעים בצואת היאק לצורך ייבושו. הצואה היבשה משמשת לבניין ולבעירה. בגבהים ניתן היה לשמוע את שירת הרועים שהיו לנו לחברה ומכרו לנו ז'ו (יוגורט יאק) וכדורי גבינה מיובשת. אהבנו לחבוץ חמאה מהחלב. חבית ובה מתקן עשוי צלב עץ הקשור למוט וחבל כרוך מסביבו – מערבל בתוכה.

מה שמדהים בפעולת החביצה זו השירה שמלווה אותה. אנשים אלו מלווים כל עבודה פיזית בשירה. הקיץ מאפשר לבהמות לרעות בגובה ולכפריים לייצר את כל צורכיהם. כשיגיע החורף יתכנסו עם בהמותיהם וירדו למרתף.

נופים עוצרי נשימה של "עמקי חוור מבותרים", "חרוטי משאר", "נופי ירח" ופסגות עם הרגשה של להיות על "גג העולם", גרמו לנו להישאר יום ועוד יום ולהתמסר לעוצמתו המהממת של הטבע. שילוב של צבעים עם תצורות נוף חדות שרק עוצמת רכס ההימלאיה, הגובה והרוח, עם אבן החול המשולבת בסלע הגרניט יכולים ליצור ...

בערב השתדלנו לחנות על שפת הנהר אותו נחצה למחרת בבוקר. גם כך נצרכנו לשלב ידיים בעוז. עם בוקר השלג נמס בפסגות ולקראת הצהרים עולים פני המים לעוצמה בלתי אפשרית לחצייה. אני אהבתי לקום מוקדם, להדליק מדורה (חומר הבעירה כמעט היחיד הנמצא שם הוא צואת היאק המיובשת) ולהכין לנו את שתיית הבוקר כריטואל יומי שלי. בלי שתיית הבוקר לא יעלה חיוך על פני.

הזדמנויות לרחצה היו בשפע, על מים חמים בכלל לא חשבנו. אביב היה השף, עוגות סולת (סוג'י בשפת המקומיים), תבשילים ומעדנים, חלקם מעשבים מקומיים, היו בשפע. בכפרים התארחנו בבתי משפחה "במחירים סמליים" והיינו מצטיידים ביוגורט, גבינות מיובשות ותפוחי אדמה להמשך דרכנו.

ככל שהצפנו ראינו את השינוי – מאנשי "עמק זנסקר" לאנשי "עמק לדאק". פנים עגולות יותר, ניגון השפה השתנה, מעט ירקות, והניקיון. "הלדאקים" מתרחצים מידי פעם, "הזנסקרים" לעומתם, יתרחצו רק לקראת אירועים חשובים.

כאמור, את המסע הזה רצינו להמשיך ללא סוף.

ספרון של 'נתן אלתרמן' נשלף מידי פעם. השיר "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא והדרך עודנה נפקחת לאורך, וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך עובר אורח ... "
עדיין מזמר בלבי ...


ביאורים והערות:
*גומפה – מקדש או מנזר בודהיסטי המכיל בתוכו חלל תפילה, להבדיל מה"סטופה" העתיקה יותר ("צ'ורטן" בשפה המקומית), שהינה מבנה סגור המהווה מקום תפילה מסביבו.

**אפשר גם למצוא מיעוט בודהיסטי ממוצא 'אריאני' (שבטים הינדו-ארים) באזור 'הנו-פה' ומיעוט מוסלמי במערב לדאק.

***באגני ניקוז הנהרות של תת היבשת ההודית נכללים: דלתת בנגל הכוללת את שפכי נהרות הברהמפוטרה והגנגס ואת עמקי הגנגס והאינדוס.

****חוסר היציבות בקשמיר רחוק מחבל לדאק והשפעתו ניכרת אך ורק בריבוי הגדל של מהגרים מוסלמים קשמירים בלדאק, הגורם למתח בינם לבין תושביו המקומיים של החבל.